מספר הסיפור, ירושלמי נחמד שנקרא לו משה כדי לשמור על חיסיון רפואי הולם, לקה בזיהום ברגלו. הרופא איבחן 'שושנה' ודרך הייסורים רק נפתחה. אי אפשר לדרוך על הרגל, צריך להצטייד בתרופות, חייבים לנוח, וזה בלי לדבר על התופעות והכאבים הנלווים. לא נחמד.
'משה' לא משופע באמצעים, אבל הוא היה זקוק בדחיפות לאנטיביוטיקה אותה רשם לו הרופא. מה הוא אשם שבבית המרקחת שבקופת החולים, נאמר לו שיש מחסור בתרופה המבוקשת? 'משה' נאלץ לעצור מונית ולצאת לסיבוב בין בתי המרקחת בירושלים. המונה מתקתק, התורים משתרכים, אבל בכל בתי המרקחת אין את התרופה. מה לעשות, יש מחסור, אין תרופה גנרית שתתאים לצורך. והכסף, והכאבים, והזמן היקר...
אין תרופה, והשעה כבר מאוחרת, אולי מחר נסתדר.
מחר מגיע, כלומר אתמול, ומסתבר שאין. אין בשום מקום. היום, כך למד 'משה' כבר אתמול מהרופא, יצטרך להגיע לתחנת האחיות שבמרפאה ולקבל טיפול מותאם. אבל כואב, וההרגשה איומה, והיעדר התרופה מקשה על התפקוד. ובכלל, הרי אי אפשר ללכת.
אי אפשר ללכת? טוב, בשביל זה יש את יד שרה, לא?
'משה' מתקשר ליד שרה, לוודא שיש רולטור ברך, 'קורקינט' שיאפשר לו לשייט עם הרגל הפגועה. בוודאי שיש, ויש גם מתנדב קשוב שמתעניין ומביע שותפות ואמפתיה כנה. המתנדב שומע על הקושי, על היעדר התרופה, על הצורך בטיפול, והוא ממהר לפנות לבית המרקחת הקהילתי שבבית יד שרה בירושלים. אולי שם יש את התרופה?
כבר מאוחר, צוות המתנדבים המסור ב"בריאות שווה לכל" שאמון על מיון התרופות הזורמות מכל הארץ וחלוקתם לאלו הזקוקים להם, כבר סיים את יום הפעילות הגדוש. אין שם אף אחד, אבל יש את הטלפון של האחות האחראית, גב' יהודית בן משה, אחות ותיקה, מסורה ומומחית של ממש. כשטבעו את הביטוי 'אחות רחמניה' התכוונו עליה. יהודית מקבלת בביתה את שיחת הטלפון, שומעת על הצורך, ומודיעה שהיא מגיעה במיוחד.
היא אחרי יום עמוס בפעילות. היא סיימה משמרת התנדבות מייגעת, סוף סוף הגיעה לנוח בבית, אבל היא מתנדבת ביד שרה. וההתנדבות ביד שרה, זה כבר ידוע, זה מכל הלב. היא יוצאת מהבית, חוזרת לבית המרקחת, מחפשת בין ערימות התרופות שטרם מויינו - ופורצת בקריאת צהלה. הנה התרופה המבוקשת!
עכשיו הוא יכול לבוא ולקבל את התרופה יחד עם הקורקינט. אבל הסיפור לא הסתיים.
'משה' הרי צריך להגיע לתחנת האחיות שבמרפאה. היום הוא כבר לא יספיק, התור נדחה למחר, והנה חולף לו כבר יום שני של סבל. אבל מה אפשר לעשות?
אז כן, ביד שרה יש הרבה מה לעשות.
יהודית, האחות המסורה, שמעה על המצוקה והודיעה מייד שהיא תקבל את 'משה' לטיפול בחדר המיון שבבית יד שרה.
'משה' לא ידע את נפשו. הוא הרגיש כמו שאול שחיפש אתונות ומצא מלוכה. הוא היה צריך תרופה, היה צריך להגיע לתחנת האחיות, היה צריך רולטור, ומתברר שבעצם הכל מחכה לו באותו מקום.
את המנה הראשונה הוא קיבל בחדר המיון של יד שרה. ומה עם המנה השנייה, זו שהיה צריך לקבל למחרת? האחות המדהימה לא עוצרת, את הטיפול הבא היא העניקה לו בביתה למחרת בבוקר.
'משה' התקשר להודות, הוא לא יודע את נפשו, הוא לא מבין איך העיגול מתחבר לו. זה לא ייאמן, הוא אומר, איזו מעטפת מדהימה של טוב. איך זה שכל כך הרבה "ארגוני ענק" נפלאים, נמצאים בעצם במקום אחד...